תולדות ירושלים- בר

בית המקדש הראשון עמד על תלו כארבע מאות ועשר שנים עד שהועלה באש על ידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, שכבש את ירושלים והחריבה. חורבן הבית סיים את תקופת בית ראשון. במהלך גלות בבל, פסק בית המקדש לשמש בית רוחני ליהודים. כלי המקדש נבזזו ונלקחו לבבל. לאחר חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון הוגלו רבים מתושבי הארץ לבבל. בין השנים 582 ל-539 לפנה"ס, היא התקופה בה נפלה ממלכת בבל בפני כורש מלך פרס. משחוסלה ממלכת יהודה הפכה יהודה, בדומה לשטחה של ממלכת ישראל, לחלק ממערכת הפחוות של האימפריה הבבלית.

התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית, ולאחר החורבן חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים. במשך תקופה זו התגיירו נוכרים רבים, גם כיחידים וגם כעמים שלמים. נוסף על כך, בתקופה זו נזרע הזרע לדת הנוצרית. פיתוחה הפיזי של העיר הושפע רבות ממאפיינים תקופתיים אלה. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בתקופת שיבת ציון הייתה ירושלים עיר דלה וענייה למדי מבחינה חומרית. כתיבת המשניות הראשונות, ותנופה של פרשנות העתידה להפוך את התורה לתורת חיים.

בעקבות הצהרת כורש, החל משנת 538 לפנה"ס, החלו היהודים לחזור לארצם ובכלל החזרה, חזרה גם לירושלים. בין השנים 538 לפנה"ס ו-332 לפנה"ס הייתה ירושלים עיר בירה של מדינת-חסות באימפריה הפרסית - פחוות יהודה. בראשה עמד פחה (מושל), שבתחילה היה פרסי אך החל ממינוי נחמיה כפחה היהודי הראשון (445 לפנה"ס), היה תמיד יהודי. בתקופה הראשונה שלאחר שיבת ציון, חומות ירושלים לא היו מבוצרות כדבעי, ומקדשה היה דל. אך עם זאת, התקיימו בה חיים שוקקים של יצירה דתית ורוחנית: חתימת התנ"ך, כתיבת המשניות הראשונות, ועוד.

החקרא נכבשה על ידי שמעון התרסי, והוא החריב אותה עד היסוד. החל משנת 140 לפנה"ס הייתה ירושלים בירת מדינה ולאחר מכן ממלכה עצמאית. ירושלים קיבלה תנופה ונבנו בה בנייני ציבור ומוסדות שלטון. מנהג העלייה לרגל העשיר אותה, ועליית יהודים מרחבי הארץ ומהתפוצות הרחיבה את גבולה באופן ניכר. ירושלים הייתה מרכז פוליטי שוקק, מרכז דתי יצרי ויצירתי, ומרכז תרבותי- הן יהודי והן הלניסטי. בתקופת החשמונאים נבנתה החומה החשמונאית, שהקיפה וביצרה את שטח הגבעה המערבית והעיר העליונה.

ימי שלטונו של הורדוס עמדו בסימן שלום, שקט, שגשוג כלכלי ובנייה טובה. הוא שלט בירושלים במשך שלושים ושלוש שנה וכל ימיו ניסה להתמודד ולתמרן בין הנאמנות לרומא לבין תחושת מחויבותו לנתיניו היהודים. הורדוס הפך את ירושלים לעיר הלניסטית.את העיר תחם ממזרח נחל קדרון, מעליו בנויה חומת התמך האדירה של הר הבית. בקצה הדרומי, ניצב ארמון המלך הורדוס ומצפון לו, באזור המצודה, "מגדל דוד" של ימינו, ניצבה מצודת המגדלים. ירושלים הייתה "חלון ראווה" של הורדוס כלפי העולם, והוא הזמין במיוחד אישים בעלי עוצמה שיחזו בפאר העיר.

בתקופת הברונזה המאוחרת, הפכה ארץ כנען לשדה קרבות בין האימפריה המצרית ואימפריות ממסופוטמיה. ירושלים, אחת מערי המדינה הכנעניות הייתה תחת שלטון מצרי. המקרא הוא הבסיס העיקרי לתולדות ירושלים בתקופת המקרא. על פי הכתוב בספר יהושע ה' צדק, מלך ירושלים, עמד בראש ברית מלכי הדרום במלחמתם נגד יהושע בן נון והצבא הישראלי, בעימות שסופו ניצחון ישראלי וכיבוש אזור ההר - ללא ירושלים. כנראה שחולשת העיר הביאה אליה את תושביה החדשים, היבוסים. מאז ועד כיבוש העיר על ידי דוד כעבור כ-200 שנה, נקראת העיר בשם המקראי יבוס.

עם הכרזת הנצרות לדת הרומית הרשמית על ידי הקיסר קונסטנטינוס נעשתה ירושלים עיר קדושה לנצרות, היא הפכה למרכז הדתי של האימפריה הביזנטית, ובהדרגה הוקמו בה כנסיות רבות מסביב להר הבית שנותר בחורבותיו, כעדות דוממת לנפילתם של היהודים, דוחי המשיח. על פי כלל המקורות ההיסטוריים, במשך שאר התקופה הביזנטית נשאר הר הבית אזור שומם, נטוש ומוזנח. רבים מאבניו נלקחו לצורכי בנייה והמקום אף שימש כמזבלה לעיר. כיבוש ירושלים בימי הפרסים גרם להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר.

ירושלים נכבשה על ידי המוסלמים לאחר מצור של שנתיים. עד מהרה התיר השלטון המוסלמי את חזרת היהודים לעיר, והר הבית והכותל המערבי, שכוסו בשפכים בימי השלטון הנוצרי, נוקו. תקופה זו הייתה לירושלים חשיבות רבה בעיני השלטון המוסלמי. האומיים שלטו בירושלים עד שנת 750 בה עלו העבסים לשלטון. בתקופה זו ירדה קרנה של העיר בעיקר בשל ריחוקו של המרכז השלטוני בבגדד. השלטון העבסי החל להתרופף לקראת אמצע המאה התשיעית וירושלים נכנסה לתקופה ארוכה של חוסר יציבות.

כיבוש ירושלים בידי הצלבנים הביא סוף אלים וחורבן על קהילה יהודית פורחת ומשגשגת, שאף השתתפה בהגנת העיר שכם אחד עם תושביה המוסלמים של ירושלים. מאז הייתה העיר אסורה להתיישבות של יהודים עם כיבוש ירושלים על ידי האיובים השתנה המצב המשפטי ותקופה של סובלנות כלפי היהודים. בתקופה קשה זו נאחזו היהודים בירושלים. התיישבות זו הונעה מתוך דחף דתי לחיות בירושלים. הצורך בקרבה למקומות הקדושים אשר נמצאים בעיר והצורך בקיום מצוות הקשורות בארץ, לא פסקו גם בזמנים שהחיים בעיר היו תלויים על בלימה ותנאי המחיה היו קשים.